אל החופש

אני יודע. אני עושה הכל לתחזק את עצמי. וכל מה שלא משרת אותי - אני דוחה מעלי את כל מה שמאיים על האני. ולעומת זאת, כל מה שמחזק את מי שאני - אני מחבק חזק ולא מוכן לשחרר. אני מפחיד אותי, פחד מוות. לפעמים אני מרגיש שאני רחוק מעצמי וממה שאנשים פוגשים בי.

האגו, יד ימינו של האני, לא מאפשר לי לטעות, ובטח שלא לעבור שינויים בחיי. שינוי מפחיד אותי, אין לי שם וודאות ומיד הלא נודע מסווג כסיכון לאבד את מה שיש, או, לא להצליח להשיג את מה שאני מייחל לו. הקרב הפנימי הבלתי פוסק הזה הוא שטף של תחושות המתורגמות לתפיסות, סיפור שאני מספר לעצמי, ושהסיפור הזה בבסיסו הוא שפה, תפיסת מציאות.

תפיסת המציאות יוצרת אצלי תגובות חוזרות לאירועים שונים ודומים. אלו התגובות המנטליות שלי שהופכות עם השנים לתבניות מוצקות וקשות, ולרפלקסים שעולים מיד בכל פעם שמזג האוויר נמצא בתנאים האידיאליים עבורם - התגובות עולות באופן לא רצוני.

כשאני מגיב בצורה לא רצונית, אני מתערבב ונאבד בחוויה והלב מיד נסגר. המציאות כולה נצבעת באותו מצב התודעה אשר מעלה מיד: אי נחת, חוסר יכולת לשהות עם מה שעולה, חוסר יכולת לפגוש את מה שעולה, תסכול, כעס, זדון, עצלנות, דיכאון וכו׳. וכשאני חסר מודעות לחווית המציאות שלי, התודעה הפטלרית (תגובתית) שלי מובילה אותי אל שהייה יומיומית בסבל מתוך ניסיון לטפל רק במקרה הספיציפי שעלה, בהשלכת האשמה על משהו חיצוני, בהדחקה או ביטול במקום לטפל בשורש הסבל. זה כמו להוריד ענף רקוב של גזע חולה. הרי הוא יגדל שוב ויצמיח את אותו ענף רקוב, אלא אם אסכים לעקור את שורש הגזע.

על מנת ולעקור את השורש אני צריך להסכים להתבונן פנימה, להסכים להישאר עם הלב פתוח גם כשהדרך מעלה פגיעות, ויש כאב.

אני צריך קודם כל לקחת אחריות, להסכים להרהר ולערער על התגובתיות שאני פועם ואיך אני, במעשיי ומחשבותיי, יוצר את אותה המציאות שאינה מיטיבה איתי ומתחזק את הסבל.

זהו תרגול קשה ביותר אשר דורש נחישות, אמונה ובעיקר הסכמה לשחרר את התעתוע הגדול ביותר שהוא האשליה, אשליית הניפרדות וההיאחזות בעצמי נפרד שאיננו משתנה.

כאשר אסכים לשהות בספק מבלי לחפש וודאות, כאשר אסכים לראות את החוכמה שבארעיות, כאשר אחדיר אהבה בכל רגע של כעס - אז, ורק אז, אני אתרגל יציאה ממעגל הלידה והמוות, אני אצור תבניות מנטליות מיטיבות וזה ניבאנה (נירוונה), זה שחרור מהפחד, זהו חופש.